בתקופה בה שחמטאים רבים משלוש התנועות הקיבוציות השתלבו במשחקי תחרויות ברמה הגבוהה ואף בליגה הלאומית , 

הבכירה בישראל.

יענקלה זכה בתחרות ואילו אני סיימתי במקום השני המפתיע (מאחר ולא הייתי שחקן מדורג באותו אירוע),

מאז אותה תחרות שמרנו על קשר, שחרג מעבר לתחום השחמט.

היו מספר שחמטאים שהגיעו לדרגת אמן, כאשר הבולטים ביניהם היו עוזי גלר מקיבוץ גבעת חיים מאוחד, 

יעקב ברנשטיין מקיבוץ גבעת חיים איחוד ואמיר הלמן מקיבוץ אפיקים, שבלטו מעל עשרות פעילי שחמט קיבוצניקים בדרגות מועמדים לאמן ויותר.

 יענקלה היה "טיפוס", אוטו דידקטי בשחמט ובכלל שהרבה להגות בכתבים פילוסופיים, כמו שפינוזה, טנטרה ההודית ועוד.

אני רוצה לשרבב מספר אמרות של יענקלה על מהות החיים והשחמט.

 כאשר שאלתיו אותו מדוע הפסיק לשחק שחמט תחרותי ועבר להיות חצי מקצוען בשש בש הוא השיב: "אני בקושי יודע 

מדוע אני עושה דברים ואתה רוצה שאתחיל להסביר מדוע אני לא עושה דברים?!"

הוא אמר לי "שהמסעים שלי בשחמט הם מעניינים וטובים, אבל הבעיה שלי שהמסעים הטובים שלי לא מעניינים ואילו המסעים המעניינים שלי לא טובים".

בהקשר לא שחמטי הסביר לי יענקלה את התפישה שלו לחיים, לפוליטיקה, לדברי חברים וכו' אני לא בעד, אני לא נגד, אפילו לא ניטראלי: אני משקיף!

כמו שמצלמה לא מפתחת רגש או דעה כלפי מה שהיא רואה, כך גם אני. כפי שהבנתי, זו תפישה חלקית של תורת הטנטרה ההודית, 

אבל יענקלה באמת לא היה מגיב פנימית; ברוב חייו, היה אדיש לדעות ולא התרגש או הגיב להן.

הסיפור, או ה"אגדה" של חבריו, שגם אני גדלתי עליה, הייתה שיענקלה , יליד בודפסט 1939, נמסר למשפחה 

נוצרית ב-1943, כאשר הגרמנים הנאצים הגיעו להונגריה ולמעשה עלה לישראל בתום המלחמה, כאשר הוא לא הכירו או זוכר את הוריו שנספו בשואה.

לפני כשנה ורבע, במאי 2025, שוחחתי אתו על זיכרונות הילדות.

הוא זכר את הוריו בוודאות: אביו, שהיה נגר, נלקח לשרת בצבא ההונגרי ונספה בקרבות מול הצבא הסובייטי. הוא לא זכר את שם האב.

עם זאת, אמו ברטה, שהייתה תופרת, "אישה פשוטה" לדברי יעקב, זכורה לי מאד.

המשפחה המצומצמת עברה לגטו בודפסט כבר ב-1942, יחד עם קרובים נוספים, (על פי עדות קרוב משפחה שחי בישראל). ב-1944, 

על פי עדות יעקב, האימא נלקחה למחנה ההשמדה אושוויץ, ואז התארגנה בגטו קבוצת ילדים בראשות מדריך שיעקב זכר, 

והם עסקו כל הזמן במציאת אוכל ומקום לישון. בכפר הילדים הם שהו עד עלייתו של יעקב לישראל בפברואר 1948 בהיותו בן 9. 

עלייתו הייתה באמצעות רכבת מסגד הונגריה לפריז, משם למרסיי ובאנייה לישראל לשער העלייה בחיפה.

בית ספר עממי הוא סיים במוסד "אונים" בכפר סבא, ואז עבר למוסד החינוכי בן שמן שם שהה כל תקופת בית הספר התיכון ונשאר קשור למדריך בשם נוח.

חניך אחר בן גילו של יעקב, יצחק כוכבי מחיפה, נשאר אתו בקשר מאותה תקופה, עד לפני 9 שנים.

בצבא יענקלה שרת בשלישות הראשית ואילו במילואים היה צופה בחיל האוויר לזיהוי מטוסי אויב.   

יענקלה השקיע שעות רבות במכונים של התנועה הקיבוצית, בעיקר בשכונה אפעל רמת גן.

 יענקלה עזב את קיבוץ גבעת חיים לא ברוח טובה, לאחר שהתנועה הקיבוצית עברה את המהפך הכלכלי ולא הסכימה יותר להכיל בתוכה חברים לא יצרנים.

 יעקב שיחק במדי מועדון השחמט כפר סבא בליגה א', לפני כ-20 שנה וגם במסגרת אליפות קבוצות וותיקים, לפני כשנה וחצי.

ראוי לציין שיעקב ברנשטיין שיחק בליגה הלאומית בקבוצת חדרה ובקבוצת עמק הירדן שהתאחדה אתה יחד עם עוזי גלר, אבנר בר ניר, אברהם מלאכי, אברהם מלאכי ועוד.

 השמות שמופיעים ברשימה זו, מכילים כמעט את כל הדמויות שליוו את יעקב במהלך חייו.

אבל לפני שנים לא מעטות, הוא עבר לגור בישוב נווה עובד, ושם התוודע למספר חברים "חדשים", כמו ארנון סופר, הרצל, עובדת סוציאלית שאיני זוכר את שמה, 

ומטפלות שהיו צמודות אליו בשנים האחרונות.

יעקב לא היה מוטרד כלל ממותו המתקרב והיה עונה לי על מצב בריאותו ה"שבוע הקרוב, כנראה אשרוד" ולא היה לו כל חשש מסיום הדרך; היה שלום עם העובדה לחלוטין!

לפני שישה ימים, בדרכנו לרמת הגולן, נכנסנו, דוד גדסי ואני, לביקור קצר בביתו של יעקב. היה לי 

ברור שסוף הדרך מתקרב, למרות שהוא היה מחובר למציאות והצליח להגיב לשאלות ואמירות.

המטפלת הפיליפינית, אן, בישרה לנו בצאתנו שהרופא של יעקב אמר לה בימים האחרונים שיעקב is dying....

 חבל על דאבדין ולא משתכחין!