ראיון עם אלמוג בורשטיין - חלק שני

28/03/2012

מאת סיון חדד

החלק הראשון של הראיון עם מנכ"ל האיגוד הטרי, שפורסם כאן אתמול, נעשה ע"י אלי שווידלר עוד בארץ. אתמול, שהיה יום חופשי באליפות אירופה בפלובדיב, בולגריה, בה משמש אלמוג כיו"ר ועדת הערעורים, נוצל אפוא לצורך השלמת הראיון בעוד כמה שאלות ותשובות.





החלק_הראשון_של_הראיון_נמצא_כאן

בשנים האחרונות יש באיגוד השחמט כ-1,600 חברים רשומים. האין זה מספר נמוך ביותר לעומת מספרם האמיתי של שחקני השחמט וחובבי השחמט בישראל, שכרגע אינם חלק מאיגוד השחמט?

נכון, אתה צודק. ואכן, ההנהלה החדשה של האיגוד נקטה כבר בכמה צעדים כדי להגדיל את מספר החברים באופן משמעותי.

על אילו צעדים מדובר? וכיצד אפשר ליצור הזדהות גדולה יותר של שחמטאים עם האיגוד?

יצרנו קשר עם חברה בשם "שביט הדרכה", המתמחה בשיווק של מוסדות וארגונים דוגמת איגוד השחמט. מינינו את עו"ד יואב ניסנבאום (לשעבר מנהל מועדון השחמט בחולון – ר"ס) למנהל השיווק של האיגוד, וביחד עם מספר חברי הנהלה, במיוחד היו"ר משה שלו והגזבר עידו אורן, הכנו תוכנית לשדרוג "פנקס המתחרה" והפיכתו ל"כרטיס שחמטאי", שיקנה לנושאו הטבות שונות, בתחום השחמט ומחוצה לו. אינני רוצה להרחיב מעבר לכך כדי לא לפגוע בגורם ההפתעה השמור ליוזמי הרעיון.

האם העלאת מחיר פנקס המתחרה לא תרתיע שחקנים מלהיות חברים באיגוד?

לדעתי לא. בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2012 חידשו את פנקס המתחרה שלהם לא פחות אנשים מאלה שעשו זאת בתקופה המקבילה אשתקד. וזה עוד לפני שיצאנו לציבור השחמטאים עם כרטיס השחמטאי המשודרג.

שחמט בבתי הספר – כיצד מתקדם הפרויקט בישראל? האם החלטת הפרלמנט האירופי יכולה להשפיע גם עלינו?

הפרויקט מתקדם באופן משביע רצון. כל הגורמים המעורבים בו, החל ממשרד החינוך, עבור דרך המפקחים, המנהלים והמורים בבתי הספר וכלה בתלמידים עצמם (ובהוריהם כמובן) מרוצים מהתוצאות. הבעיה שלנו כרגע היא איך להבטיח את המשך קיומו של הפרויקט גם בשנת הלימודים הבאה ואף להרחיבו. המשך התרומה שקבלנו מפיד"ה אינו ודאי ובלעדיה או בלעדי תרומה חלופית נאותה יהיה קשה להמשיך את הפרויקט באותו היקף אם בכלל.

בעניין החלטת הפרלמנט האירופי לאמץ את תוכנית "שחמט בבתי ספר" ב-27 מדינות האיחוד, אתה צודק בהחלט. אומנם ישראל איננה חברה באיחוד האירופי, אולם להחלטה הזו יש שני יתרונות, לפחות, מבחינתנו – קודם כל "הרוח הגבית המוסרית" שמקבלת התוכנית בכל העולם, ושנית – הסיכוי לקבל תמיכה כספית ל"שחמט בבתי ספר" גם בארץ מאחת או יותר מהקרנות הרבות הפועלות באיחוד האירופי.

מה נדרש מאיגוד השחמט כדי שאכן ילמדו שחמט בבתי הספר בקנה מידה ארצי?

יש להעתיק לישראל, עם השינויים המתחייבים, את מה שנעשה בפרלמנט האירופי ע"י איגוד השחמט האירופי. במילים אחרות, עלינו ליזום את הקמתה של שדולה למען השחמט בכנסת, שתסייע לנו, אפילו באמצעות חקיקה, לשדרג את מעמדו של השחמט במערכת החינוך בישראל למקום הראוי לו. לרוב חברי ההנהלה הנוכחית יש קשרים כאלה ואחרים עם גורמים בכנסת ובמשרדי הממשלה השונים והגיע הזמן לנצל אותם בצרה מושכלת ומתוכננת היטב.

כיום קיימות שתי מערכות דירוג נפרדות שאיגוד השחמט מטפל בהן – ישראלית ובין-לאומית. בשנה האחרונה נשמעו קולות הקוראים לאחד אותן. האם תוכל לפרט? מהם היתרונות בצעד זה ומהן הבעיות הכרוכות בו?

כן, אני חושב שבעולם המתקדם של המאה ה-21 עם כל הטכנולוגיות החדישות והמתחדשות של העברת מידע מכל הסוגים, אין צורך בשתי מערכות דירוג נפרדות בישראל. מערכת הדירוג של פיד"ה מתקדמת הרבה יותר מזו שלנו, ועל כן הדבר הפשוט ביותר הוא לשלב בתוכה את כל השחמטאים הישראלים. לטווח הארוך אני רואה בשילוב הזה רק יתרונות. בטווח הקצר יש כמה בעיות במעבר משתי מערכות מקבילות למערכת אחת – כמו גישור על הפערים, המשמעותיים לעיתים, בין מדי הכושר הישראלים והבינלאומיים של חלק מהשחקנים, תרגום כל השמות העבריים ללועזית, אי היכולת לחשב (כרגע) במערכת של פיד"ה תחרויות, שכל משתתפיהן הם שחקנים מתחילים ועוד – אבל לכל הבעיות האלה יש פתרונות.

אליפות ישראל נערכת לפי המסורת אחת לשנתיים, בעוד ברוב המדינות המתוקנות היא נערכת אחת לשנה. האם יש מקום לרפורמה בנושא הזה?

אני דווקא בעד לשמור על המתכונת הקיימת של אליפויות ישראל במחזורים של שנתיים. בשנים אי זוגיות – אליפות ישראל הפתוחה בהשתתפות כמאה שחקנים, ובשנים זוגיות - אליפות ישראל "הסגורה" עם 32 שחקנים לאחר תחרויות חצי-גמר. התוספת שאני כן מציע היא אליפות על בהשתתפות 12-10 שחקנים, שתתקיים בשנים אי זוגיות במקביל לאליפות הפתוחה ושתכלול למעשה את הסגל המורחב של נבחרת ישראל לאולימפיאדה בשנה שלאחריה.

קיום תחרויות בין-לאומיות בקטגוריות גבוהות בישראל – עד כמה זה חשוב? האם ניתן לגייס את המשאבים הדרושים לכך? האם נעשה מספיק בכיוון הזה בשנים האחרונות?

קיום תחרויות על בישראל הוא דבר רצוי כמובן. הבעיה היא שדרוש לכך מימון רב, שאותו ניתן להשיג בדרך כלל רק מגורמים מסחריים-פרטיים. מרשויות המדינה ניתן על פי רוב לגייס ביתר קלות משאבים עבור אירועים בינלאומיים כמו אליפויות עולם ואירופה, כפי שנעשה למשל לגבי גביע אירופה למועדונים שיתקיים באילת בחודש אוקטובר הקרוב. וגם אז המימון הממלכתי לא מספיק וממילא אנו נאלצים לפנות לגורמים הפרטיים כדי שישלימו את החסר. בכל הכנות אינני רואה כרגע מקום לפזר מאמצים בכל מיני כיוונים שהם כשלעצמם חשובים ותורמים לשחמט.

בשנים האחרונות קיימת מערכת של "פרויקט גבע" לתמיכה בהתקדמותם של שחקני הנוער. עם זאת, בהגיעם לתקרת הגיל של הפרויקט הם צריכים להתמודד הלאה בעצמם. כיצד לדעתך אפשר וצריך לסייע לצעירים מוכשרים להמשיך להתקדם הלאה ולמלא בעתיד את שורות הנבחרת הלאומית?

שוב אתה מעלה נקודה כאובה. בעיה דומה קיימת גם בענפי ספורט אחרים. לאחרונה הצטרף האיגוד הישראלי לשחמט להתאחדות "איילת" – שהיא מעין הועד האולימפי של הענפים הלא אולימפיים. ל"איילת" יש מחלקה מיוחדת לטפל בדיוק בבעיה הזו – איך לא לאבד את הצעירים המוכשרים המגיעים לגיל 20-18 ונותרים ללא תמיכה ואימונים. יש לי יסוד איתן להניח שבעזרת המלגות שנקבל מ"איילת" נפתור גם את הסוגיה הזאת.

השחמט הישראלי סבל בעבר לעתים קרובות מפוליטיקה פנימית ומחילוקי דעות בין מחנות שונים. איך אתה רואה את הנהלת האיגוד הנוכחית? האם אנו מסוגלים לאחד את השורות ולהיאבק במשותף כדי להשיג את היעדים ארוכי הטווח של השחמט?

ההנהלה הנוכחית נבחרה לאחר מערכת בחירות מתוחה וצמודה בין שני "המחנות" – זה של אביב בושינסקי וזה של משה שלו. אף על פי כן, זאת אחת ההנהלות המאוחדות ביותר שאני זוכר בארבעים שנות פעילותי באיגוד. גם אנשי "אופוזיציה" לקחו על עצמם תפקידים ונוטלים חלק במאמץ הכללי לקידום השחמט. נראה לי שהאתגרים שיעמדו בפני השחמט הישראלי בשנת 2012 – הדו-קרב אנאנד-גלפנד, גביע אירופה למועדונים באילת, פרויקט השחמט בבתי ספר, אולימפיאדת איסטנבול ועוד – הופכים בעת הזאת את העיסוק בפוליטיקות קטנות לפתטי.

לסיום שאלה אישית. היכן אתה רואה את ההישגים הגדולים ביותר של פעילותך רבת השנים בשחמט כשחקן, שופט, מארגן, חבר הנהלה ונציג בארגונים בין-לאומיים?

אני מפנה אותך לערך "אלמוג בורשטיין" בויקיפדיה.  (ראה כאן - ר"ס)

אתה כתבת אותו?

מה חשבת? אומנם "אין הנחתום מעיד על עיסתו", אבל מצד שני "אם אין אני לי – מי לי?"...