הוא היה מדורג במקום הראשון בעולם כבר מסוף 2009. בהתחלה זה היה צמוד, ואז התרחק בהדרגה מכל יריביו. ב-2012 הוא כבר שבר את שיאי מד-הכושר של קספארוב. רק דבר אחד היה חסר למגנוס קארלסן - התואר הרשמי של אלוף העולם. בתואר זה עדיין החזיק וישי אנאנד שהמשיך להתרפק על תהילת העבר בעוד הישגיו העכשוויים מחווירים ליד אלה של הנורווגי.
בנובמבר 2013 הושב הסדר הטבעי בעולם השחמט על כנו. קארלסן נסע עד להודו, לעיר הולדתו של יריבו, בא, ראה וניצח שלוש פעמים עם שבע תוצאות תיקו. המשחקים הראשונים לא היו משכנעים, אבל לאחר מכן לא היה צל של ספק מי טוב יותר. קארלסן ניצח די בקלות, תוך שהוא מצליח לגרום לאלוף היוצא לבצע שגיאות מביכות למדי.
ניצחונו המשכנע של מגנוס בדו-קרב על אליפות העולם השכיח את העובדה שהוא כמעט נפל בשלב המוקדם של תחרות המועמדים, על אף שהוביל בבטחה ברוב שלביה. התאוששות מדהימה של ולדימיר קראמניק במחצית השנייה הפכה את סיום התחרות לסרט מתח. קארלסן איבד את הבכורה לאחר הפסד בכלים הלבנים לאיבנצ'וק, אולם אותו איבנצ'וק שהפגין בתחרות כושר ירוד והפסיד משחקים רבים "על זמן" הביס גם את קראמניק בסיבוב הנעילה וחיפה על תבוסה נוספת של קארלסן בכלים הלבנים נגד סווידלר.
בסך הכול תחרות המועמדים בלונדון הייתה אירוע מדהים שייזכר עוד שנים רבות. כמעט כל המשתתפים הפגינו רוח קרב אדירה והפיקו משחקים בלתי נשכחים. הייתה זו עוד הוכחה שכל הנבואות השחורות בדבר "מות התיקו" של השחמט הקלאסי הינן חסרות שחר גם כיום, בדיוק כפי שהיו לפני 90 שנה בתקופת קפבלנקה.
ישנם חובבי שחמט שבונים תיאוריות על "גסיסת" השחמט בקצב המלא ומעבר הדרגתי לשחמט מהיר יותר. המציאות מוכיחה בדיוק את ההיפך. אמנם כמה תחרויות קלאסיות בקצב מלא כמו לינארס וסופיה נעלמו בשנים האחרונות, אבל על כל אירוע שנעלם צצים שניים חדשים. ראו כמה תחרויות על בקצב מלא נערכו בשנת 2013, פרט מובן לתחרות המועמדים (שלמרבה המזל כלליה מנעו אפשרות של הכרעה במשחקים מהירים) ולדו-קרב על אליפות העולם. היו לנו 4 תחרויות "הפרס הגדול" של פיד"ה, אליפות אירופה ואליפות העולם לקבוצות, תחרויות מסורתיות כמו וייק אן זה, מוסקבה לזכר טל, רומניה ובילבאו ואירועים נוצצים חדשים כמו תחרויות העל בנורווגיה ובארה"ב והתחרות לזכר אליוכין ששיקפה את חייו של אלוף העולם הרביעי ונערכה חציה בפריז וחציה בסנט-פטרבורג.
לעומת זאת לא היה יותר מדי שח מהיר ברמה גבוהה ב-2013. "גביע העולם" הוא כמובן שילוב של כל סוגי השחמט, ומארגני תחרות העל בלונדון החליטו לגוון השנה עם שח מהיר, אבל אירועים מהירים מסורתיים כמו מונקו ומאינץ נעלמו לבלי שוב. מסתבר שחובבי השחמט אינם כל כך טפשים, והם מעדיפים צפייה של מספר שעות בשחמט ברמה גבוהה על פני משחקים מזורזים ההופכים לרוב לקומדיה של טעויות.
עקב גודש האירועים, סקירת תחרויות העל תהיה תמציתית ביותר. פרט לאליפות העולם, מגנוס קארלסן זכה בוייק-אן-זה לאחד הניצחונות המזהירים בקריירה שלו עם 10 מ-13 והצטיין גם בסנט-לואיס עם 4.5 מ-6. הוא "נכשל" (לפי הסטנדרטים שלו) על המגרש הביתי בנורווגיה וגם במוסקבה. בתחרויות אלה הסתפק במקום השני בלבד.
ולדימיר קראמניק שיחק מצוין במועמדים וניצח בצורה משכנעת בגביע העולם, אבל פרט לכך הייתה לו שנה די חלשה והוא ירד בדירוג העולמי.
לבון ארוניאן התחיל את השנה חלש יחסית ולקראת סופה חזר לעצמו ולמקום השני בעולם - היחיד פרט לקארלסן ששמר על מד-כושר מעל 2800.
היקרו נקמורה ממשיך להתקדם בהדרגה, והוא מסיים את השנה שלישי בעולם.
וסלין טופאלוב חזר לעצמו לאחר תקופת שפל, ניצח בסבב הפרס הגדול והתקדם למקום החמישי בעולם. גם שחריאר ממדיארוב עלה לתחרות המועמדים 2014 דרך הפרס הגדול, ואולי גם פביאנו קרואנה (אם אנאנד יוותר על מקומו במועמדים).
סרגיי קריאקין זכה להצלחה גדולה בנורווגיה, אבל התדרדר בדירוג למקום העשירי. העפלתו לתחרות המועמדים הייתה "בחסד" יותר מאשר בזכות, בשל מד-כושר גבוה בעדכונים קודמים וסיוע נדיב של ולדימיר קראמניק שזכה בגביע העולם ופינה לקריאקין את אחד המקומות המוקצים לפי מד-כושר.
אבל השם החם ביותר בצמרת העולמית הוא משלנו! בוריס גלפנד זכה לשרשרת הישגים נפלאים והוכיח כי הדו-קרב מול אנאנד היה רחוק מלהיות "שירת הברבור" שלו. גלפנד מסיים את 2013 שמיני בעולם עם מד-כושר נפלא של 2777. ניצחונו במוסקבה לפני קארלסן היה ללא ספק "גולת הכותרת", אבל גם המקום הראשון המחולק בתחרות לזכר אליוכין ובפרס הגדול של פריז והמקום השני בלונדון הם הישגים פנטסטיים. חבל רק שתחרות חלשה בסין דרדרה את בוריס למקום הרביעי בסיכום הפרס הגדול, והוא לא ישתתף בשנה הבאה בתחרות המועמדים.
במישור הקבוצתי היו לנו הפתעות צ'כיות ואזריות בגביע אירופה למועדונים ובאליפות אירופה לקבוצות, בעוד נבחרת רוסיה הצליחה בקושי רב לשמור על יוקרתה ולהקדים בהפרש מזערי את סין ואוקראינה באליפות העולם לקבוצות.
בשחמט הנשי הדיחה ייפאן הו בקלות את האלופה הזמנית אנה אושנינה, והיא מתקרבת בהדרגה, יחד עם ההודית האמפי קונרו, אל דירוגה של יהודית פולגאר הממעטת לשחק.
והיו עוד אירועים רבים אחרים בשחמט העולמי, אבל כיום כבר קשה לעקוב אחרי הכול בשל עומס התחרויות. שם אחד שייזכר לדראון עולם היה הבולגרי בוריסלב איבנוב שגילה שאי אפשר לרמות את כולם כל הזמן. "השיטה" שהביאה אותו לניצחונות רבים על רבי-אמנים שמסעיהם תאמו להפליא את המלצות המחשב נחשפה על-ידי אלוף העולם לנוער לשעבר (וכיום איש עסקים ושחמטאי לעת מצוא) מקסים דלוגי. איבנוב ידע תמיד לפרוש מהתחרויות בטרם נתפס "על חם", אולם בסוף 2013 נותרו מעט מאוד תחרויות שעדיין מוכנות לאפשר לו להשתתף. גם בגרמניה נתפסו מספר רמאים, ופיד"ה שוקדת בימים אלה על תקנות חדשות במטרה להילחם עד חורמה בתופעה הפסולה המסכנת את מעמדו של השחמט כספורט. אפילו בישראל הוכרז באחת התחרויות על הפסדו של שחקן שנראה משתמש בטלפון נייד בזמן המשחק.
ומה התחדש בשחמט הישראלי ב-2013? לא יותר מדי. מזל שיכולנו להתגאות בהישגיו האדירים של בוריס גלפנד. איגוד השחמט לא הצליח לגייס תקציב מתאים לשיגור נבחרתה החזקה של ישראל לאליפות אירופה בוורשה, וכך סיימנו במקום ה-28 עם הרכב צעיר ביותר, המהווה הבטחה לעתיד, שלא ברור עדיין באיזו מידה תתגשם. בין הנשים הצלחנו קצת יותר, לפחות במחצית הראשונה של התחרות, והניצחון על רוסיה ייזכר לשנים רבות. את נבחרת הנשים הובילה מרסל אפרוימסקי בת ה-18, שרשמה שנה מוצלחת מאוד עם ציון לאמן בינלאומי לגברים ומדליית כסף אירופית. מרסל מדורגת כיום במקום ה-12 בין הצעירות עד גיל 20 בעולם, שני מקומות מעל חברתה לנבחרת ישראל יוליה שווייגר. גם ההישג הבולט בקרב הנוער היה שייך למין היפה - מדליית הזהב האירופית של אנסטסיה וולר עד גיל 10. באליפות העולם לא נצברו מדליות נוספות, אך עצם ההשתתפות במדינה ערבית הייתה הישג נכבד, בייחוד אם ניזכר בחרם שהוטל על ישראל בדובאי 1986 ובטריפולי 2004.
בזירה המקומית היו שני אירועים ראויים לציון: גמר אליפות ישראל שנדחה מסוף 2012 זכה לתקציב נדיב בסיוע מפעל הפיס שאפשר לארח למעלה מ-40 שחקנים ושחקניות בעכו ולהקצות לתחרות קרן פרסים נאה שמשכה כמעט את כל שחקנינו הבכירים. על אף ההרכב החזק הפתיע תמיר נבאתי בן ה-22 שהפך לאלוף ישראל, בעוד אולגה וסילייב זוכה באליפות הנשים. גם התחרויות הקרובות על אליפות ישראל ייערכו בפריפריה. מיקומו של גמר אליפות ישראל לשנת 2014 כבר נקבע בעיר הדרומית ירוחם.
משחקי המכביה ה-19 בירושלים גברו על קודמיהם מבחינה כמותית, אך בשל היעדר תקציב מתאים לא השתוו באיכותם למשחקי השחמט של המכביה ה-18 ב-2009. עדיין זה היה אירוע חשוב ומוצלח שסימל את התעוררות השחמט בבירת ישראל בניצוחו של אלון כהן-רביבו הנמרץ.
אלון ייסד ב-2013 פסטיבל שחמט חדש ע"ש גדעון יפת, המתוכנן להפוך למסורת. עוד אירוע חדש השנה היה הפסטיבל לזכר "דוגו" פרידמן שנערך בראשון לציון במרץ עם שילוב מקורי של תחרות בקצב מלא ותחרות מהירה. אירועים מסורתיים כמו פסטיבל קריית אונו ותחרות "דב פורת" (שחזרה לעיר המקורית רמת גן) המשיכו להתקיים. ראוי לציון מיוחד מועדון כפר סבא שקיים שתי תחרויות פתוחות חזקות, סוף שבוע באוגוסט ושח מהיר בדצמבר, נוסף לאליפות העיר ולתחרות נוק-אאוט שזכתה לשם המקורי "מונדיאל כפר סבא". פעילות שחמט ללא הפוגה מתקיימת גם במועדונים אחרים כמו תל אביב, רמת גן, פתח תקווה, ראשון לציון, קריית אונו, הרצליה, נתניה, מדעטק חיפה וירושחמט.
אליפות ישראל הפתוחה באשדוד היוותה אכזבה מסוימת מבחינה כמותית ואיכותית כאחד, אולם היא הבליטה כוכב חדש, החייל אסף גבעון מכפר סבא שליקט תואר יוקרתי נוסף לאחר זכייתו באליפות ישראל לנוער.
בסך הכול פעילות השחמט המקומית הייתה ערה ביותר על אף הקשיים התקציביים המעיבים לאחרונה על פעילות השחמט בישראל, אולם מורגש המחסור באירועים איכותיים בקצב מלא בהשתתפות רבי-אמנים רבים מהארץ ומחו"ל. נשאר לקוות ש-2014 תהיה טובה עוד יותר.