כרגיל, אלוף העולם מעניק אחרי הזכייה בתואר הרבה ראיונות "אקסקלוסיביים" בהם חוזרות כמעט במדויק אותן השאלות ואותן התשובות. הנה כמה דברים הנראים לי בכל זאת ראויים לציון, מעבר לשטף הקלישאות הרגיל:
- זו הפעם הראשונה הזכורה לי בה שחקן אינו מעוניין לחשוף באופן מלא את זהות צוות העוזרים (seconds) שלו גם עם תום הדו-קרב. בראיון עם עיתונאים הודייםקרלסן הסביר זאת בכך שהוא כבר חושב על הדו-קרב הבא, שצוות זה יהיה חלק ממנו; לפי לוח הזמנים של פיד"ה, הוא יצטרך להגן על תוארו תוך שנה בלבד מאז שזכה בו (תחרות המועמדים מתוכננת למרץ הקרוב, והדו-קרב הבא על אליפות העולם לנובמבר 2014). פעם לא היה ממש אפשרי לשמור בסוד לאורך זמן את זהות העוזרים, כיוון שהיו חייבים להיות בקירבה פיזית אל השחקן, אבל בעידן האי-מייל והסקייפ זה כבר איננו כך. לפי הדיווחים, אף אחד מעוזריו של קרלסן לא היה לידו – הוא עמד בקשר קבוע עם יאן לודוויג האמר (השחקן הנורבגי מס' 2, בן גילו וידיד אישי של קרלסן), שהיה בנורבגיה וריכז עבורו את החומרים הרלבנטיים, בעוד שלצידו בהודו היו בני משפחה וחברים, שסיפקו תמיכה רגשית.
- קרלסן משמיע לא מעט דברי כבוד והערכה כלפי אנאנד, אבל משגר גם ביקורת ברורה לעברו בדיבוריו החוזרים ונשנים על כך שאלוף עולם צריך להיות דומיננטי גם בטורנירים, מחוץ לסבב אליפות העולם עצמו. בראיון לתיקשורת הנורבגית הדבר בא בצרוף עקיצה בדבר זה שקרלסן לעולם לא יתרץ תוצאות לא טובות בכך שהוא צריך "להסתיר את ההכנות שלו" לאליפות העולם.
למען האמת, לא זכור לי שאנאנד עצמו השתמש בתירוץ הזה למעט פעם אחת, בה אכן שררו נסיבות מיוחדות – המקום האחרון בו סיים בבילבאו 2008, טורניר שהתקיים זמן קצר מאוד לפני הדו-קרב עם קרמניק באותה שנה (בו נחל אנאנד את הניצחון המרשים ביותר שלו כאלוף עולם); במהלכו, אנאנד שיחק "בלי פתיחות", כפי שניסח זאת, כיוון שהיה צריך להסתיר את המעבר שלו מ-1.ה4 (מסע אותו שיחק לכל אורך הקריירה שלו עד אז) ל-1.ד4, שהכין כהפתעה לקרמניק. אבל מי שעוקב אחרי פורומים של שחמט בשנים האחרונות היה יכול להיתקל אינספור פעמים בתירוץ דומה מפי אוהדים רבים של אנאנד (בעיקר אלה מהסוג המכונה fanboys), והוא הלך ונשמע יותר חלול ופחות משכנע ככל שעברו השנים בלי שאנאנד יצליח לזכות בטורניר-על מאז לינארס 2008.
נראה שקרלסן הוא אלוף העולם הראשון המחשיב את הדומיננטיות ברשימת הדירוג ובזירת הטורנירים היוקרתיים כלא פחות – ואפילו יותר – חשובה מאשר תואר אלוף העולם. בין השאר, ייתכן והדבר קשור בכך ששנות ה-2000 המוקדמות, בהן קרלסן צמח והתעצב כשחקן, היו תקופה בה מוסד אליפות העולם היה נתון בכאוס ואיבד הרבה מיוקרתו, בעקבות תהליכים שהתחוללו מאז פיצול התואר ב-1993 (כשקספרוב ושורט החליטו להתנתק מפיד"ה ולקיים את הדו-קרב שלהם באופן עצמאי). עם זאת, יש לציין שקרלסן התחמק בינתיים מלומר משהו ממשי כשנשאל אם כעת, כשזכה בתואר, בכוונתו לפעול לצמצום או ביטול זכויות-היתר של אלוף העולם, אותן תקף בהזדמנויות שונות בעבר (כמו במכתב בו הודיע על החלטתו שלא להשתתף בתחרות המועמדים של 2011: In my opinion privileges should in general be abolished and a future World Championship model should be based on a fair fight between the best players in the World, on equal terms).
- בראיון עם אנסטסיה קרלוביץ' (בוידיאו שלמטה), בתשובה לשאלה לגבי המשחק הטוב בדו-קרב (בערך ב-2:35), הוא מציין לא את אחד המשחקים בהם ניצח, אלא דווקא את המשחק הרביעי שהסתיים בתיקו, כיוון שהכיל את המספר הרב ביותר של רעיונות טובים משני הצדדים. לא נראה לי שהדבר משקף ניסיון לנחמדות או הצטנעות מזוייפת – קרלסן חוזר ומוכיח שצניעות איננה בעייה שהוא סובל ממנה – אלא שזו דיעה כנה המצביעה על מידה ניכרת של אוביקטיביות, יכולת בעלת חשיבות עליונה בשחמט, בפרט מבחינת היכולת להעריך באופן מפוכח, בכל עמדה ובכל שלב במשחק, את המסעים הטובים ביותר העומדים לא רק לרשותך אלא גם לרשות יריבך (דבר שאנאנד איבד אותו לרגע קריטי במשחק התשיעי כששיחק 28.פ-ו1).
Previous champions have largely been intellectuals, which led to the idea that chess is a "smart man's" game […] not so with Fischer. He has discarded all intellectual pretensions. Chess is a sport, like basketball, like tennis. You toss the ball around until you make your point. You move the pieces around until you find a weak spot
מתוך הפרק "בובי פישר – גיבור עם אמריקני" בספרו של ראובן פיין (אחד משני השחמטאים האמריקנים הגדולים בשנות ה-30 וה-40, לצד סמואל רשבסקי) על פישר וזכייתו באליפות העולם נגד ספסקי ב-1972.
שאלה אחרת של קרלוביץ' (ב-9:25), מציעה לקרלסן השוואה של צורת המשחק שלו עם זו של בובי פישר, שהיה ידוע בסגנון בלתי מתפשר ששם לעצמו למטרה ללחוץ על יריביו זמן רב ככל האפשר ולהימנע מתיקו במידת האפשר (קספרוב היה מאלהשכבר עשו השוואה כזו במהלך הדו-קרב). קרלסן אכן הדגים בזמן האחרון באופן דרמטי את נחישותו לשחק משחקים "עד הסוף" ולמצות את האפשרויות שהעמדה מעניקה לפני שיסכים לתיקו – ראוי במיוחד לציון הסיבוב האחרון של גביע סינקפילד בו סירב להצעת תיקו מצד ארוניאן, הצעה שקבלתה היתה מבטיחה לו מקום ראשון בטורניר, וזכה לבסוף במשחק. גם במשחק האחרון של הדו-קרב עם אנאנד, במצב בו הוביל 3-6 וחצי נקודה הספיקה לזכייה בדו-קרב השלם, היה יכול לנווט את המשחק בכמה הזדמנויות לחזרה על מסעים אך נמנע מלעשות זאת. (בשני המשחקים הדבר אמנם לא היה כרוך בסיכון גבוה במיוחד, כיוון שבשניהם היה לקרלסן יתרון קל כאשר דחה את אפשרות התיקו המיידי – אבל גם לא היה נטול סיכון, כיוון שעמדתו לא היתה טובה במידה כזו שלא היה יכול להפסיד עדיין את המשחק אם יעשה טעויות.)
על רקע זה, קרלסן מנסח (ב-10:40) את העיקרון הבסיסי המנחה אותו באופן הבא: "לעשות ארבעים-חמישים מסעים טובים במשחק – ואני קורא תיגר על היריבים שלי להצליח ולעשות את אותו הדבר". הניסוח הזה מתקשר באופן מעניין לטענה חוזרת המועלית כנגד קרלסן על-ידי אלה שאינם אוהבים את סגנון המשחק שלו – שהוא "רק מחכה שהיריבים שלו יעשו טעויות" (או רק מנצל טעויות כאלה). טרוניה כזו אפשר לשמוע לא רק מקיביצרים אלמוניים בפורומים באינטרנט, אלא גם משחמטאי בכיר למדי כאלכסי דרייב.
על פני הדברים ניתן לפטור טענות כאלה מייד כשטות מוחלטת, כיוון שכל המשחקים המכריעים בתולדות השחמט הרי הוכרעו כתוצאה מכך שהמנצח ניצל טעות או טעויות כלשהן מצד המפסיד. אבל אם חושבים על כך קצת יותר, ניתן לראות כאן הצבעה על דבר שאכן מאפיין לא מעט ממשחקיו של קרלסן (אם כי אין צורך לשפוט אותו דווקא באופן שלילי, כמובן): הם אינם מתבססים על איזו תכנית-אב אסטרטגית הנבנית החל משלב הפתיחה (שלב שבו קרלסן, ככלל, אינו מנסה להשיג יתרון אלא מסתפק בהגעה לעמדה שווה – אבל כזו שיריבו לא ניתח מראש, ולכן תאפשר לנטרל את ההכנה המוקדמת שלו); במקום זאת, הם נשענים בראש ובראשונה על משחק תמרונים סבלני המנסה לנצל באופן "אופורטוניסטי" כל טעות מזדמנת של היריב – כאשר זה אינו מצליח עוד, בשלב מסויים, להגיב לאחד מאותם ארבעים-חמישים מסעים חזקים של קרלסן במסע חזק, או מדוייק, משלו. משחקים 6-5 המכריעים בדו-קרב עם אנאנד התנהלו, במידה רבה, על פי הדפוס הזה.
על פי תפישות שחמטאיות קלאסיות, סגנון משחק כזה אינו יפה או אלגנטי במיוחד; הוא מכוון בראש ובראשונה להתיש את היריב. אפשר לומר שהוא מבליט באופן קיצוני את מימד הספורט התחרותי הקיים בשחמט, על חשבון מימד ה"אמנות" או האסתטיקה שבו. והעובדה שקרלסן הוא צעיר, מדגיש שוב ושוב בראיונות את חשיבות הכושר הגופני למשחקים הארוכים שהוא שואף לכפות על יריביו, ידוע כחובב ספורט, ומצטלם באופן תדיר כשהוא עסוק בפעילות ספורטיבית כלשהי, מחזקת את הרושם הזה. לא מקרה הוא שבערך מחצית מצילומיו המסוגננים של מישה פרידמןמתקופת ההכנות לדו-קרב והדו-קרב עצמו בהם מופיע קרלסן, מראים אותו כשהוא משחק גולף, טניס, כדורעף חופים, או מתאמן באולם כושר.
(אם מדובר על חשיבות המימד הפיזי בתדמית של קרלסן, מתבקש כמובן גם לציין בהקשר זה שכיכב כבר כדוגמן במספר קמפיינים – דבר הממלא תפקיד מרכזי לא רק בכותרות של אתרים בארץ על פיהן "דוגמן זכה באליפות העולם בשחמט", אלא גם באופן בו הוא מוצג ב-Time.)
ואולי זו אחת הסיבות העיקריות לכך שאלוף העולם החדש הביא לשחמט את הפופולריות הגדולה ביותר מאז פישר.
what are the signs of an std
site early symptoms of gonorrhea