אז מה קרה?

סדר היום לפני כל משחק הוא כדלקמן: השופטים מגיעים לאולם בשעה 2:15 (לפי שעון הודו כמובן), בודקים שהכול בסדר – הכלים, השעון, הספירה לאחור, חדר המנוחה, הכיבוד לשחקנים (וגם לשופטים...), תאי השירותים וכן הלאה. בסביבות השעה 2:40 יוצאים שני השחקנים מחדריהם, כל אחד בקומה אחרת, כשהם מלווים ע"י איש ביטחון, למעליות המובילות אותם היישר לקומת הקרקע של המלון, שם נמצא אולם המשחקים. לכל אחד מהשחקנים הוקצתה מעלית נפרדת, מעלית שרות של המלון, שבדקות אלה איש אינו מורשה להשתמש בה מלבד השחקן ואיש הביטחון שלו. מפתח המעלית בקומת הקרקע ועד הכניסה האחורית לאזור המשחק (מעין במה המופרדת בקיר זכוכית מהאולם שבו יושבים הצופים) עוברים השחקנים במסדרון מבודד, שבו הם פוגשים רק את כותב שורות אלה.

זה קורה כ-15 דקות לפני תחילת המשחק. אני כבר מוכן עם המגנומטר (גלאי מתכות) בידי, כדי לבדוק אם השחקנים אינם מנסים להבריח לאולם איזה מחשב זעיר בצורת עט או שעון יד... בתחילה הרגשתי מאד לא נוח עם התפקיד החדש שהוטל עלי, והתנצלתי מראש, הן בפני אלוף העולם והן בפני השחקן מס' 1 בעולם, על הבדיקה המתחייבת על פי הכללים החדשים שהנהיג איגוד השחמט העולמי (פיד"ה). אבל, איך אומרים, מתרגלים לכל דבר, ועכשיו נראה לי כאילו עבדתי במכס כל ימי חיי. מה שלא אומר שהצלחתי למנוע ולו ניסיון הברחה אחד, אם כי עצם הבדיקה מהווה לדעתי הרתעה מספקת, במיוחד לשחקנים ברמה כזאת.

על כל פנים, המתמודדים מגיעים קודם לאולם המנוחה, שוהים שם כמה דקות, עושים מה שעושים, ובסביבות השעה 2:55 נכנסים לבמה ומתרווחים בכיסאותיהם. כך היה גם אתמול. אנאנד נכנס ראשון, התיישב ליד השולחן, דקה אחריו נכנס קרלסן (ראו תמונה), ניגש לשולחן, לחץ את ידו של אנאנד והתיישב מולו. אלא שאז קרה דבר מדהים: כששעון הספירה לאחור מורה שנותרה עוד פחות מדקה להפעלת שעון השחמט, קם לפתע קרלסן ממקומו וחזר לחדר המנוחה, הוציא בקבוק שתייה מהמקרר העומד שם לרשותו והתחיל לשתות.

כשנותרו עוד 30 שניות להפעלת השעון ניגשתי לעברו השני של השולחן (ליד  קיר הזכוכית) כדי להיות מוכן ללחוץ על מתג ההפעלה על פי סימן מהשופט הראשי העוקב אחר שעון הספירה לאחור. הייתה זו הפעם הראשונה בדו-קרב שלא כל ארבעת המעורבים בתהליך (שני השחקנים ושני השופטים) נמצאו במקומם פחות מדקה לפני תחילת קרב.

בשניות הבאות חשבתי על השערורייה הנוראה שתתרחש אם קרלסן יגיע ללוח שנייה או שתיים אחרי שאלחץ על השעון. חשבתי על התמונה שתפורסם בכל העולם - בטלויזיה, בעיתונים, באינטרנט, בספרים שייכתבו על הדו-קרב – שבה רואים אותי מניח את ידי על שעון המשחק כשכסאו של השחקן בכלים השחורים ריק, חשבתי על הויכוחים האין סופיים שיתחילו מעתה ועד עולם על הדרקוניות שבחוק ה"אפס סובלנות" לגבי איחורים, חשבתי על הערעור שיוגש על ידי "מחנה קרלסן" על ההחלטה לתת לאנאנד ניצחון טכני, חשבתי, חשבתי וחשבתי, והגעתי למסקנה שאני מוותר על הפרסום העולמי שאזכה (?) לו בגין האירוע הבלתי צפוי.

למזלי (ולמזלו של עולם השחמט בכלל) שעה קרלסן לתפילותיי, וחזר והתיישב במקומו כששעון העצר מורה על 00:00:05 – כלומר 5 שניות לפני שלחצתי על שעון השחמט באנחת רווחה חרישית, והמשחק השביעי החל.

בכל אותם רגעים שתוארו כאן וגם במהלך המשחק נראה אנאנד שקט ורגוע למדי. נראה שהוא ניצל היטב את היום החופשי כדי "לאסוף את עצמו" אחרי שני ההפסדים הרצופים שנחל מידי יריבו. ניתן היה להניח, שלאור תוצאת הדו-קרב עד כה יפתח אנאנד בניסיון נואש לחזור לתמונה, אבל לפחות הוא עצר את הדימום ונתן עוד זמן לעוזריו לפצח את "חומת ברלין" במשחק התשיעי. הפסד נוסף היה סותם לחלוטין את הגולל על סיכוייו להגן על תוארו. גם עכשיו, כשהוא צריך לצבור 3.5 נקודות מתוך חמישה משחקים רק כדי לעלות לשלב ההכרעה במשחקים מהירים, המשימה היא קשה ביותר, אבל לא בלתי אפשרית.

התיקו במשחק השביעי קירב את קרלסן בצעד נוסף להשגת מטרתו – כיבוש הכתר העולמי - בחמשת המשחקים שנותרו עליו לצבור עוד שתי נקודות בלבד. היתרון הפסיכולוגי שיש לו כרגע על אנאנד הוא יותר משמעותי ממסעי שחמט אלה או אחרים.